נראה שמיתוס גן העדן בפירושו המסורתי אינו מתאים עוד לאדם, שכן מרגע אכילת פרי עץ הדעת ייעודו על פני האדמה השתנה לחלוטין. חופשה בגן העדן המקורי עלולה להיות אחד הדברים המשעממים ביותר עבור האדם המודרני. אחרי שבועיים, לא כל שכן חודשיים, של בטלה ואכילה חסרת פשר מעצי התאווה יתחנן התייר המערבי לחזור הביתה לעבודתו. הפנטזיה על העושר המביא אושר מקורה בנרטיב שאינו רלוונטי יותר. שורשיה בהיסטוריה של עולם עני, שבו עצי הפרי של גן העדן המספקים מזון ללא הגבלה, מבטיחים קיום פיזי ומרגוע מחרדת המוות. "בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתו" היא תפילת החיים על אלו שהלכו לעולמם. ואכן, מקומם בגן העדן מובטח, שכן כמו האיילה החיה גם כיום בגן עדן, כך גם המתים אינם צריכים עוד לסבול מידיעת מותם המתקרב.
"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת…"
אי-אפשר להתעלם מכך שנבואת האלוהים הקונקרטית לא התגשמה, שכן הוא לא הרג את אדם הראשון לאחר החטא הקדמון כפי שאיים. עם אכילת הפרי ברא האדם את מותו במו-ידיו – הוא גילה את תודעת המוות.
המצוקה שגורמת תודעת המוות, נובעת ודומה לסבל הנפוץ המוכר בשם הפרעת חרדה. התסמונת חסרת משמעות במהותה – דקות ספורות בלבד של אי-נעימות. בהתקף הראשון מגיע לעתים הסובל מחרדה לחדר מיון עם חשש להתקף לב, אך לאחר שהוא מבין כי אין מדובר בסכנה קיומית של ממש, הוא אמור לקבל בהכנעה את העובדה שמספר דקות ביום יעברו עליו באי-נעימות בלתי מזיקה שכזו. אך לא זה מקור המצוקה. מקורה הוא בחרדה מפני החרדה, וזו יכולה להתבטא בשעות ארוכות של המתנה מורטת עצבים להתקף החרדה הבא, לגרום לתסכול הנובע מאי-שליטה בעיתוי הופעתו, לפגיעה בביטחון ובדימוי העצמי. כך גם המוות. מרגע שאכל האדם מפרי עץ הדעת, ידיעת מותו הוודאי לא נותנת לו מנוח
לקריאה על קורס פסיכולוגיה חיובית
פורסם במגזין אודסיאה